<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' נדרים</h1>
<h2>דף לא.</h2>
והשיב נמי רבינו האי ז"ל לעניין מי שנשבע שלא להנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובתא ולגרשה. אי ודאי ידע הוא בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי ואפילו נשאר עני, והיא לא קא מיבעיא אלא לאשתלומי כתובתה וכמה דלא שלים מיחייב למיקם בשאר כסות ועונה, הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין וכיוצא באלו הרי זו שבועת שוא [שבועות כ"ט ע"א], ואע"ג דבעדן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצות, אלא כיון דקאתי לידי לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שבועת שוא. אי ודאי הוה בדעתיה בעדנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם [לה] מחייב בשאר כסות ועונה ואשתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, מלקינן ליה ארבעים ושרי לאוכילה ולאשקוייה ולכסוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם. אבל אי לא הויין אלין מילין בדעתיה בעדן שבועתו אלא כסבור היה שיהא יכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלי ליה דלא יכיל, או דחשב דאית ליה שעור כתובתה, וכדחפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול הוא לגרשה ומהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכין, או אנפא אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא [היא] ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן פותחין [נדרים ס"ה ע"ב] לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד שנדר מאשתו [הנאה] והיתה כתובתה ד' מאות זוזי וכו'. ולענין מאי דאמריתו או דילמא התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נמי] [נדרים כ"ה ע"ב] כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות. ואע"ג דדומיא מאי דאמור רבנן לענין שאכלתי ושלא אכלתי הכין נמי התירו חכמים לענין [בטוי] שאוכל ושלא אוכל והוא נשבע צריך שאלה לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, בכי הא מילתא שני דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי קיומי (ב)שבועתו ולא מנעין רבנן התרתה. ואמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נזקקין לאלקי ישראל. ומאי דאמריתון שמתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב כך הלכה אי חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריכין שלשה [נדרים ע"ח ע"א].
וכתב נמי גאון וג' הדיוטות שאמרו חכמים מפירין נדרים לאו הדיוטות ממש שאין בקיאין בפתחי נדרים כלל, אלא מי שמלמדין אותו ולמד, דקאמר[ינן אמר] רבינא דקא מסברי ליה וסבר, כדגרסי' בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"ב] א"ר חייא בר אבא אמר רב עמרם שלשה מפירין את הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם מומחה, מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי ליה וסבר. וכך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להתירה, דקאמרי' [נדרים כ"ב ע"א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה ר' גמליאל להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, [ועכשיו אין בנו חכמים לרפאות] וכ"ש אנו שאין אנו שונין מסכת נדרים ואין אנו יודעין לעמוד על הלכות מחילת שבועה.
<h2>דף לו:</h2>
וכתב נמי גאון וג' הדיוטות שאמרו חכמים מפירין נדרים לאו הדיוטות ממש שאין בקיאין בפתחי נדרים כלל, אלא מי שמלמדין אותו ולמד, דקאמר[ינן אמר] רבינא דקא מסברי ליה וסבר, כדגרסי' בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"ב] א"ר חייא בר אבא אמר רב עמרם שלשה מפירין את הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם מומחה, מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי ליה וסבר. וכך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להתירה, דקאמרי' [נדרים כ"ב ע"א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה ר' גמליאל להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, [ועכשיו אין בנו חכמים לרפאות] וכ"ש אנו שאין אנו שונין מסכת נדרים ואין אנו יודעין לעמוד על הלכות מחילת שבועה.
והפרת נדרים בשלשה הדיוטות ומומחה אפילו ביחיד. [כ"ב ע"ב] והלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל [ע"ז ע"ב] ועומד יחידי [ובלילה]. אזדקק ליה רב לרב חננאל עומד יחידי ובלילה, ואפילו הוא שבת ואפילו היה להן אפשר מבעוד יום. ובקרובין שאינן במשפט, ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא, זה מן ההלכה. אבל מר רב יהודאי החמיר ואמר אין בנו מי שיודע להתיר נדרים ושבועות [ואין בנו לשון חכמים מרפא, ומשני מר רב יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה, והגאונים שאחריו נמנעו מלהתיר נדרים] אלא לדבר מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו וכעין ד' נדרים שיראה כאלו נדר טעות [כ"א ע"ב], ולא בחרטה. ודוקא בהתרת חכם החמירו, אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין נדר בין שבועה.
והשיב נמי רבינו האי ז"ל לעניין מי שנשבע שלא להנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובתא ולגרשה. אי ודאי ידע הוא בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי ואפילו נשאר עני, והיא לא קא מיבעיא אלא לאשתלומי כתובתה וכמה דלא שלים מיחייב למיקם בשאר כסות ועונה, הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין וכיוצא באלו הרי זו שבועת שוא [שבועות כ"ט ע"א], ואע"ג דבעדן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצות, אלא כיון דקאתי לידי לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שבועת שוא. אי ודאי הוה בדעתיה בעדנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם [לה] מחייב בשאר כסות ועונה ואשתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, מלקינן ליה ארבעים ושרי לאוכילה ולאשקוייה ולכסוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם. אבל אי לא הויין אלין מילין בדעתיה בעדן שבועתו אלא כסבור היה שיהא יכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלי ליה דלא יכיל, או דחשב דאית ליה שעור כתובתה, וכדחפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול הוא לגרשה ומהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכין, או אנפא אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא [היא] ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן פותחין [נדרים ס"ה ע"ב] לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד שנדר מאשתו [הנאה] והיתה כתובתה ד' מאות זוזי וכו'. ולענין מאי דאמריתו או דילמא התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נמי] [נדרים כ"ה ע"ב] כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות. ואע"ג דדומיא מאי דאמור רבנן לענין שאכלתי ושלא אכלתי הכין נמי התירו חכמים לענין [בטוי] שאוכל ושלא אוכל והוא נשבע צריך שאלה לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, בכי הא מילתא שני דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי קיומי (ב)שבועתו ולא מנעין רבנן התרתה. ואמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נזקקין לאלקי ישראל. ומאי דאמריתון שמתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב כך הלכה אי חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריכין שלשה [נדרים ע"ח ע"א].
<h2>דף מו.</h2>
ונשאל לרבינו האיי גאון ז"ל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה עולמית, כגון יחיד מומחה שהדיר ברבים או רבים שהדירו על עצמם שיעשו [תענית] או יתקנו תיקונין והודיעו אותן ופרסמו אותן אינן יכולין לחזור בהן, ועוד אם נדרו הרבים ותקנו שיעשו תענית על צרה שבאה עליהן והכריזו נשיאי הקהל וזקיניהם וחכמיהם כי התענית ביום פלוני ופלוני, ונמלכו לאחר כך וראו שידחו אותו לזמן אחר לדבר שנראה או לצורך שנתחדש להם, שלא היו יודעין אותו מקודם, יש להן לדחות אותו עד זמן אחר. וכן שעשו תקנה בדבר וכתבו אותו והעידו בו והחרימו בו על מי שיעשה כך וכך, ונראה להן לאחר כן כי יש הפסד בדבר [וכן] לא יתכן לעמוד, ורצו לפחות ממנו ולשנות בו מאותו התיקון ולהתיר אותו החרם ולהפר אלתו, יש להם לעשות או לא, ילמדנו אדונינו. אתה ברחמי שמים חכם גדול ויודע כי היא הלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, אבל נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ובעסק להשאל לחכם על הנדר אמרו זאת, וכך היו אומרים אם עמד אדם ברבים ונדר על דבר שיעשהו או שלא יעשהו אע"פ שרבים שמעו ממנו וכל אחד נטה לבו אל טעם, אעפ"כ יש לנו[דר] להשאל לחכם ולמצוא פתח לעצמו, וגם יש לחכם לפתוח [לו] פתח, וכשאומר לו נדרת על [דעת] כך וכך והוא אומר לאו, מתירין אותו ואין חוששין למה ששמ(ע)ו הרבים על דעתם בשבועתו, לפי שהנדר תלוי בדעתו ולא בדעת אחרים אע"פ שכולם שמעו, אבל אם נדר על דעת רבים כגון שאמר לרבים הריני נודר על דעתכם כלכם שאעשה כן או שלא אעשה כן אין לו דרך להשאל על נדרו לפי שאין הדבר תלוי בדעתו אלא גם בדעת אחרים. אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיתקנו תיקונים ואחר כך נודע להם כי הטוב והישר והיפה לשנות את הדבר ההוא, ברור הוא הדבר כי יש לשנות וכל שכן אם יראה להן לפחות או להוסיף, ואם החרימו על דבר רשאין הן להתיר את החרם ואין בכך כלום, אלא ובלבד שיראה להם ההיתר והשנוי כי הוא הטוב והישר. ונשאל הגאון רבי יצחק ז"ל על ענין זה, בקהל דאחרים אחרמתא בפתגמא לזמן קצוב ואחר כך נתחרטו יתירוהו אם לאו. והשיב צריכין שילכו לחכם ויתיר להן אם נתחרטו, כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה.
